כאימא לילדה בחינוך ביתי השאלה העיקרית שאנשים שואלים אותי היא: היא לא לבד? יש לה מספיק חברים? אז קודם כל התשובה היא שיש לה חברים, גם כאלו בחינוך ביתי (ויש סביבנו לא מעט כאלו), וגם חברים שנמצאים במערכת והיא נפגשת איתם אחר הצהריים.
אבל האמת היא שמה שיותר מעניין מהתשובה היא ההתבוננות בפחד מלבד. החשש הזה.
מהתבוננות שלי בחברה דווקא נראה שהמצב הרגיל הוא חוסר משווע בלבדות. ילדים במערכת נמצאים שעות רבות עם מורים, חברים, לפעמים מאות אנשים סביב. ואחר כך, אחר הצהריים, הם הולכים לחוגים, או מבקרים חברים, או הולכים לגן הציבורי, לקניון, או למקום אחר הומה אדם.
בעצם לרוב הילדים אין הרבה (בלשון המעטה) זמן איכות עם עצמם, ואין זמן מספיק בו הם נמצאים בתוך השדה האנרגטי של עצמם באופן “נקי”.
בעיצוב האנושי אנחנו מדברים על השדות האנרגטיים של האדם, האורההילה– זה המקום בו אנחנו מתערבבים ומידע זורם ביננו, כזה שמשפיע עלינו. לפעמים ל”טובה” לפעמים “פחות”, אבל בכל מקרה המידע הזה שאנחנו מתערבבים אתו נוטה להסית אותנו מעצמנו. השדה שלנו הוא בעצם אנחנו, הוא משתרע עד שני מטרים מהגוף לכל כיוון. כלומר, להיות לבד פיזית דורש להיות במרחב בו ארבעה מטרים מאתנו אין אף אחד! בכדי להישאר מי שאנחנו, לחוש ולבטא את העצמי שלנו, אחד הדברים החשובים הוא להקדיש זמן להיות לבד בתוך השדה שלנו. להתנקות מהעולם.
רוב הילדים ובעצם גם רוב המבוגרים מתערבבים עם שדות של אחרים במשך רובו המוחלט של היום. גם אם אנחנו הולכים לבד לגן שעשועים, בית קפה או לים, כשיש המון אנשים סביבנו אנחנו מתערבבים. ההתערבבות הזאת יוצרת קולות בתוכנו שאינם שלנו, לחצים, אי נוחות, רגשות, ומחשבות שאינם שלנו, שנוטים כשאנחנו מזדהים איתם להשפיע עלינו בכל מיני אופנים, כולל על הדבר החשוב ביותר – על קבלת ההחלטות שלנו. כלומר, ההתערבבות הזאת היא זאת שמסיתה אותנו מהמסלול שלנו וממי שאנחנו באמת.
אז אני רוצה להציע להחליף את החשש מלבד בחשש הפוך- חשש מיחד מוגזם. חשש שאין מספיק זמן לילד או לאדם להיות הוא, להבין מה מעניין אותו, לפתח את זה, להתמודד עם המחשבה או הרגש שלו, לנהל מערכת יחסים עם עצמו, לשים לב למה שחשוב לו, ליצור ועוד.
ולהציע גם לשים לב ליצור לעצמנו וגם לילדינו לפחות קצת זמן לבד במשך היום. זמן בו הם טובלים בשדה של עצמם ומרגישים רק אותם. זה מעצים, זה מלמד ומפתח.
זה ממש טוב.
