אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו צריכים ליצור אותם במחשבה שלנו, פשוט כי ככה לימדו אותנו לחשוב. שאנחנו אחראים על היצירה, שהיא “שלנו”. בפועל זה מפעיל עלינו לחץ אדיר ומוביל גם לתחושות אשמה, קטנות, תסכול וכעס. כי היצירה אף פעם לא נראית בדיוק כמו שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיראות.
זה מפני שהחיים הם היצירה. הם היוצר, הם חומר הגלם, הם כן הציור, הם התוצאה, הסיבה והמסובב. החיים יוצרים את עצמם כל הזמן, ואנחנו כאן בתוך הזרם האדיר של נהר היצירה הזאת כחלק. חלק מחומר הגלם, חלק מהצבע בתמונה הגדולה.
גם החיים שהם כביכול “שלנו” נוגעים באינספור אנשים אחרים, אינסוף מצבים קטנים וגדולים שאינם שלנו, אנחנו רק חלק קטן ממארג עצום. איך אפשר לשלוט במארג הזה? ולמה צריך לנסות בכלל?
היופי האמתי של החיים מתגלה כשמסכימים להיות המתבונן ביצירה, במקום לנסות להכפיף אותה לרצוננו. כשמסכימים לחיים להיות מה שהם, ולעצמנו להיות מה שאנחנו, היצירה מתגלה בשיא תפארתה. וגם אנחנו. כי כל אחד מאתנו הוא יצירת אומנות בפני עצמה.
ההתמסרות הזאת, כל המורים הרוחניים מדברים עליה.
אבל איך עושים אותה? איך מתמסרים?
המחשבה ששומעת מנסה לעשות את זה, אבל היא לא יכולה. להתמסר זה למסור את מפתחות השליטה הדמיוניים של המחשבה עצמה, להחזיר אותם לחיים. לבוס האמתי.
בשביל לעשות את זה נדרשת עצירה.
נדרש עוגן שמאפשר להיות, גם כשהמחשבה ממשיכה בשלה.
נדרש כלי פרקטי שמכוון אותך כל הזמן בחזרה לעצמך.
נדרשת הבנה שמאותתת בכל פעם שבלבול נכנס.
זה מה שהעיצוב האנושי נותן. פרקטיקה. אסטרטגיה אמתית לקבלת החלטה, שלא דרך המחשבה. הכוונה לסמכות שבך, לחוכמה הפנימית שבגוף, לנהג האמתי עם ג’י פי אס מובנה. כשמוצאים את הנהג הזה בפנים, מזהים אותו ומרפים אל תוך המושב האחורי, מתחילים לראות את הנוף.
ואז חייך מתגלים כיצירת האומנות שהם. הכי יפה שיש.
